תנ"ך על הפרק - דברים ה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

עשרת הדברות ומעמד הר סיני

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ולמדתם וגו' לעשותם. תניא, א"ר יוסי, כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, שנאמר ולמדתם לעשותם, כל שישנו בעשיה ישנו בלימוד וכל שאינו בעשיה אינו בלימוד אכונת המאמר שכל מי שאינו עוסק בשום מצוה בעולם ואינו רוצה לקבל רק שכר ת"ת אין לו אפילו שכר זה מת"ת, מטעם דמפרש. וע"פ זה יש לפרש מ"ש ביומא ע"ב ב' אוי להם לת"ח שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, וטעם האוי הזה הוא מפני כי גם שכר תורה אין להם.
והנה כמו דדרשינן כל שאינו בעשיה אינן בלימוד כך אפשר לדרוש גם להיפך, כל שאינו בלמוד אינו בעשיה, ובאמת כך צריך לדרוש ע"פ מה דקיי"ל אין היקש למחצה, ולפי"ז תהיה דרשה זו מכוונת למה שדרשו בתו"כ פ' אחרי (י"ח ל"א) ושמרתם ועשיתם כל שאינו במשנה אינו במעשה, ובספרי פ' ראה (י"ב כ"ח), שמור ושמעת, מלמד שכל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, ויתכן לומר דעל יסוד זה אמרו באבות לא עם הארץ חסיד, והענין פשוט מפני שמחסרון ידיעתו אינו יודע איך להתנהג ע"פ התורה, וע"ע בדרשה הבאה. .
(יבמות ק"ט ב') ולמדתם אתם ושמרתם. אע"פ שאמרו האב חייב ללמד את בנו תורה, אפ"ה היכי דלא אגמריה אבוה חייב למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם בפירש"י דמרמז לפסוק זה, והבאור פשוט דמדכתיב ולמדתם ושמרתם ממילא מחויב בעצמו ללמוד כדי שידע לשמור וכמש"כ בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(קדושין כ"ט א') אנכי עמד וגו'. תניא, כשם שנתנה התורה ע"י סרסור [שנאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם] כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור, מכאן שמעמידין מתורגמן גומבואר בפוסקים דעל יסוד דרשה זו המנהג אצלנו בקריאת התורה בצבור שעומד על הבימה סגן וש"ץ, וע"ע מה ששייך לענין זה באו"ח סי' קמ"א. –
ודע דכלל המשך לשון פסוק זה אינו מתבאר כפשוטו, אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר אנכי ה' אלהיך, והלשון ולא עליתם בהר לאמר אינו דבוק כלל, וכבר הרגישו בזה רש"י ורמב"ן וראב"ע, יעו"ש. ויותר נכון לומר שהלשון כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר הוא מאמר מוסגר, ויש כמה מקראות כאלה בתורה, כמבואר לפנינו בס"פ אמור בפסוק על השולחן הטהור ובס"פ שופטים בפסוק כי האדם עץ השדה, יעו"ש. –
וע"ד הדרוש יש לפרש המשך הלשון כמו שהוא לפנינו ע"פ מ"ש במ"ר פ' תשא בפ' ויחל משה ובס"פ חקת, דכשהתפלל משה על ישראל במעשה העגל אמר הקב"ה אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו הדבור אנכי ה' אלהיך, אמר משה, רבש"ע, כך אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך, אלהיכם לא אמרת אלא אלהיך, שמא להם אמרת, אלא לי אמרת, לפיכך חזר וכתב בכל המצות אני ה' אלהיכם ולא אמר עוד אני ה' אלהיך, ע"כ. ומבואר מזה מפורש שאותה האמירה בלשון יחיד הגינה על ישראל בחטא העגל, וצריך טעם למה באמת אמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך ולא אלהיכם, וצ"ל דאז עמד אצלו בהר רק משה לבדו, ונמשך לשון האמירה כלפי אליו, אבל אם היו עומדים שם כל ישראל באמת היה אומר בלשון רבים, ואז לא היה יכול עוד משה להגן עליהם במאמר זה.
וזה הוא שאמר משה כאן, אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' ולא עליתם בהר [כדי] שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך וכן כל עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהיה באפשר להגן עליכם בעת הצורך, ודו"ק. [ירוש' מגילה פ"ד ה"א]. אנכי ה' אלהיך. כל פרשה זו נתבארה לפנינו בדברות הראשונות (פ' יתרו). כאשר צוך ה'. מצות שבת במרה נצטוו ישראל, דכתיב בה כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה אמר רב, כאשר צוך במרה דוכן כתיב כלשון זה בסמוך פ' ט"ז במצות כבוד אב ואם, וגם שם דריש כזה, והבאור הוא משום דאין מבואר על איזה צווי קאי ואיפה נצטוו, דבודאי לא קאי אדברות הראשונות דהא דברות אלה הם רק משנה אותן הדברות, ולכן מפרש דקאי אצווי במרה, היא התחנה הראשונה בצאתם ממצרים, ונסמך על המבואר שם, שם שם לו חוק ומשפט ושם צוהו, וגם שם לא נתבאר מה נצטוו, ולכן בא זה ולמד על זה, כלומר הלשון כאשר צוך שבכאן מגלה באור הלשון שם שם לו חק ומשפט ושם צוהו שבשם, וכנראה על יסוד דרשה זו פרשה המכילתא שם את הלשון חק ומשפט, חק זה שבת ומשפט זה כבוד אב ואם, יעו"ש לפנינו באור אותה דרשה ומשמעותה בלשון חק ומשפט. –
ודע דהא דמוסיפין לומר בתפלת יו"ט שחל להיות בשבת באהבה מקרא קודש הוא על יסוד דרשה זו, והוא משום דכל המצות ובכללם המועדים נתנו בסיני ע"י כפיית ההר כגיגית, כמבואר בפ' יתרו, משא"כ מצות שבת שנצטוו במרה נתקבלה באהבה וברצון, וכ"מ בלבוש או"ח סי' תפ"ט. .
(סנהדרין נ"ו ב') למען ינוח וגו'. תניא, חורש אדם ומושך ומנהיג עם כל המינים ואינו חושש משום כלאים, דאמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר הכונת הענין דלכאורה היה ען הדין לאסור השתתפות אדם עם בהמה במלאכה משום כלאים, וראיה שהרי בשבת הוקשו זל"ז, כמש"כ ועבדך ואמתך ושורך וחמורך, ובכמה פרטים ילפינן לכלאים משבת, כמבואר בסוגיא כאן, ועל זה אמר דמדחזר הכתוב לפרש ענין השביתה למען ינוח עבדך ואמתך [והוא הדין שורך וחמורך וכל בהמתך], מבואר דרק לענין הנחה הוקשו, כלומר מפני טעם המנוחה בשבת, ולא לענין איסור אחר. וע"ע לפנינו בפ' תצא בפ' לא תחרוש בשור ובחמור באה עוד דרשה בענין זה. .
(ב"ק נ"ד ב') כאשר צוך ה'. תניא, מצות כבוד אב ואם במרה נצטוו ישראל, דכתיב בה כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה אמר רב, כאשר צוך במרה ועיין לעיל בפ' י"ב אות ד' וצרף לכאן. .
(סנהדרין נ"ו ב') למען יאריכן ימיך. תניא, רבי יעקב אומר, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שאין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה זכלומר שאין תחיית המתים תלויה באותו מתן שכר ללמד שאין מתן שכר אלא לעוה"ב, ועיין בסמוך. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובשלוח הקן כתיב (פ' תצא) למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו ואריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך חבכלל קשה הדבר לדעתי לומר דבהאי עלמא ליכא כלל מתן שכר, דזה סותר לכמה פרשיות וענינים שבתורה, כנודע, וכפשטות הכתוב כאן ובפרשת ק"ש וכהנה רבו מספר, אלא צ"ל דהטובה שבעוה"ז היא רק לתכלית שיוכלו לישב במנוחה לקנות שלמות לעוה"ב, אבל לא מעיקר השכר הגנוז לעוה"ב, וכדמפרש. והרמב"ם פ"ט ה"א מתשובה האריך הרבה בזה, יעו"ש.
ואמנם לא יפלא איך יתפרש הלשון על האדמה אשר ה' נותן לך – לעוה"ב, דכהאי גונא מצינו באור לשון כזה בתלמוד בכ"מ, כמו בסנהדרין צ' א' כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, וכן שם ק"ח א' דור המבול אין לו חלק לעוה"ב שנאמר וימחו מן הארץ, וכן משמעות הפסוק בישעיה ל"ח לא אראה וגו' בארץ החיים תרגם יונתן בארעא בית שכינתיה די בה אריכות חיא, ובתהלים כ"ז לראות בארץ חיים תרגומו בארעא דחיי עלמא, וכ"נ כונת הלשון שאמר דוד אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וגם הכא הפי' על האדמה וגו' – על אדמת החיים הנצחיים.
ויש סמך לפרש כן, משום דלפשוטו קשה האם מצות כבוד אב היא מצוה התלויה בארץ והלא היא מצוה שבגוף שנוהגת גם בחו"ל, וא"כ לא הול"ל על האדמה אשר ה' נותן לך, אלא סתמא למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, דהיה במשמע בין בארץ בין בחו"ל. –
ומה שצייר הענין בקיום שתי מצות כאחת ולא באחת, י"ל משום דבמצוה אחת י"ל דלכן קרה לו הסיבה מפני שעשאה שלא לשמה, כלומר לא למלאות מצות ה' אלא רק בשביל תשלום שכר, משא"כ בשתי מצות בודאי עשה האחת לשמה, יען כי לתשלום השכר כבר בטוח הוא ע"פ המצוה הקודמת, ודו"ק. .
(קדושין ל"ט ב') למען יאריכן ימיך. תניא, כבוד אב ואם הוא אחד מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ביה למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך טכלומר למען יאריכון ימיך לעוה"ב ולמען ייטב לך בחייך, וזה מכוון להמשנה דריש פאה, ור' יעקב בדרשה הקודמת לא ס"ל כן וכמש"כ שם. ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"א משנה א' דפאה דברים מושכלים ונכבדים בזה. .
(קדושין מ' א') למען יאריכן ימיך. אמר ר' אבין, ומה אם דבר שהוא כפריעת חוב כתיב ביה למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך יהיא מצות כבוד או"א שהיא רק כפרעון חוב להם על שגמלוהו טוב לגדלו ולחנכו. , דבר שיש בו חסרון כיס וסכנת נפשות לא כל שכן יאכגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן שיש בהן חסרון ומילה וכיוצא בה שיש בהן משום סכנת נפשות. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ז) ולמען ייטב לך. שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' תנחום, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב ובדברות אחרונות נאמר בהן טוב, אמר ליה, מפני שסופן להשתבר יבמקודם לזה איתא בגמרא שר' חנינא שאל זה את ר' חייא בר אבא, והשיב לו, עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב, כלך אצל ר' תנחום שהוא בקי באגדה. והנה כמה נפלא הדבר שאחד מגדולי חז"ל לא היה יודע ממציאות פסוק בתורה ועוד בעשרת הדברות, ויותר מזה מצינו שזה ר' חייא בר אבא היה גם מלמד מקרא ודורש בפסוקים כמובא בכתובות ח' ב', ועם כל זה לא ידע ממציאות פסוק שלם בתורה, ואין קץ לפליאה.
וגם קשה למה שאלו בלשון למה נאמר בהן טוב ולא למה נאמר בהן למען ייטב לך, כלשון הפסוק, וגם תשובת הדבר מפני שסופן להשתבר נפלאה מאוד, מאי שייכות ענין כלל זה ללשון פרטי דכתיב בכבוד אב, ועוד ימצא המעיין לעורר בכל אגדה זו.
ולכן לדעתי כמו ברור הדבר שהשואל והנשאל כונו לענין אחר, לא לפסוק זה כי אם לאגדה אחת בענין זה, והוא במ"ר פ' תשא פ' מ"ז, דבשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיתן לו הלוחות האחרונות שמח משה וקרא הפסוק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ועל זה רמז השואל למה לא קרא משה את הפסוק הזה בעת שהודיעו הקב"ה מנתינת התורה בדברות הראשונות [וכונת הלשון נאמר בהם כלומר נאמר בענינם, ע"י משה] והשיב לו ר' חייא שאינו יודע כלל אגדה זו, מקריאת משה את הפסוק ההוא, וילך אצל ר' תנחום שהיה בקי באגדות וימצא מה להשיב לו, והלך והשיב לו מפני שסופן להשתבר ולא יונח הלשון טוב על דבר שעומד להבטל, משא"כ הלוחות מדברות האחרונות הם קיימים לעד ולעולם, ובזה יתיישב ויתבאר הכל טוב ויפה מאד. .
(ב"ק נ"ה א') ולא יסף. מהו ולא יסף – ולא פסק יגבא להוציא שלא נפרש ולא יסף מלשון תוספת. ופירש"י בטעם הכרח פירוש זה משום דא"א לפרש ולא הוסיף, דקול שכינה אינו פוסק, עכ"ל. ולדעתי עדיין לא נתבאר יפה, ולולא דבריו היה אפשר לומר דע"כ א"א לפרש ולא הוסיף, דהיינו שפסק הקול, דהא מיד אחר זה כתיב ותקרבון אלי ותאמרו למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' וגו', ומוכח מזה דהקול לא פסק ובקשו שיקרב משה וישמע הוא את הקול והוא ימסור הדברים אליהם, כמבואר בפרשה, אבל אם פסק הקול מה היה להם לדבר אודות מה שעבר. .
(סנהדרין י"ז א') ולא יסף. א"ר יוחנן, הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל, מאי טעמא, דכתיב קול גדול ולא יסף ידמפרש ולא יסף – ולא פסק, וכבדרשה הקודמת, ובאור הענין, כי ספרי הנביאים וכתובים תכליתן רק להוכיח את ישראל, ולעתיד ידעו כולם את ה' ולא יהיו צריכים למוסר ולתוכחות, [ונראה דזה מכוון בכלל הרעיון למ"ש בנדרים כ"ב ב' אלמלא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכו של א"י הוא, וזה ג"כ מטעם הנזכר, שלא היו צריכים אז לתוכחות הנביאים כיון שלא חטאו. וחידוש על המפרשים שלא כיונו להתאים שני המאמרים האלה], ואף דמפורש בהם כמה דינים, אך כבר נודע דליכא מידי דכתיבי בכתובים ולא רמיזא באורייתא, ורק עתה דא"א למצוא הרמז בתורה צריכים לפירוש הנביאים וכתובים, אבל לע"ל ומלאה הארץ דעה וימצאו הכל בתורה. וע"ע בירושלמי כאן שדרשו מכאן דגם מגלת אסתר לא תבטל בגז"ש מן וזכרם לא יסוף מזרעם. [ירושלמי מגילה פ"א ה"ה] ויכתבם וגו'. תניא, כיצד היו הלוחות כתובים, רבי חנינא בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים טודרשה זו נתבארה לפנינו בבאור שלם בפ' תשא בפסוק משני עבריהם מזה ומזה (ל"ב ט"ו) יעו"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) מי יתן וגו'. א"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' טזפירש"י שאם יאמר החוטא לא אשוב מפני שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל, שאע"פ שכפרו בעיקר בכ"ז נתקבלו בתשובה, עכ"ל. ור' יוחנן מביא דרשה זו בלשון אחר, לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה אלא כדי להורות שאם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור, כלומר למדו מחטא הצבור במעשה העגל אחרי כי תכלית חטאם היתה להורות תשובה לחוטאים, וצ"ל דהענין הוא דלא שהקב"ה בעצמו כביכול הכשילם אלא נתן רשות לשטן להסיתם למען נסותם ולא עמדו בנסיון. .
(ע"ז ד' ב') מי יתן וגו'. ת"ר, מי יתן והיה לבבם זה כל הימים, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה אתם, בשעה שאמר לכם הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה לבם לומר תן אתה יזפירש"י כפויי טובה אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, עכ"ל. ובתוס' פירשו אינם רוצים להחזיק טובה, ופשטות הענין מורה כפי' התוס'. דלפי' רש"י קשה דאחרי שהיה חסר להם הרגש ההכרה א"כ מאי שייך כפויי טובה, שפי' הלשון הוא מענין כסוי כמו כופה עליו כלי, וכשאין מכירים ומרגישים מאי כסוי שייך, וגם לא יתכן לומר שלא הכירו ישראל בטובת יראת ואהבת ה', והלא הם שהקדימו נעשה לנשמע, וגם מהראיות שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה בני כפויי טובה מבואר ג"כ ככי' התוס' שבאמת מכירים בהטובה רק אינם רוצים להחזיק ולהודות כמו שמביא שהם בני כפויי טובה מאדה"ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ובודאי לא שייך שלא הכיר אדה"ר בטובתו זו, שהרי מפורש אמרו שלא נתקרה דעתו עד שנבראה חוה (יבמות ס"ג א'), וכ"מ ממאמרו עצם מעצמי, אלא שלא רצה להודות, וכן מהראיה שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה ממ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו', ובודאי היו מכירים ומרגישים בטובת המן שבא להם בנחת ובנקל והיו טועמין ממנו כל המיני מאכלים כמבואר לפנינו בפ' חקת, אלא שלא רצו להודות. .
(שם ה' א') שובו לכם לאהליכם. מכדי כתיב (פ' יתרו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה למה לי עוד שובו לכם לאהליכם, אלא מלמד שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו יחמפרש לאהליכם בכנוי על נשותיהם, וכמ"ש בשבת ל' א' עה"פ במ"א וילכו לאהליהם שמחים, שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות ס"ב ב' עה"פ באיוב ה' וידעת כי שלום אהלך, וכן בכריתות ט' ב' עה"פ וישב מחוץ לאהלו שאסור בתה"מ, ובס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל וע"פ הדרשה בפ' וירא שם. ועיין מש"כ בענין דרשה זו בפ' יתרו בפסוק במשוך היובל, ופרטי דין דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מבואר ברמב"ם פ"ב מממרים. .
(ביצה ה' ב') ואתה פה עמד. תניא, משה פירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו, שנאמר לך אמור להם שובו לכם ואתה פה עמוד עמדי יטכלומר להם התיר איסורם מן אל תגשו אל אשה דדריש שובו לכם לאהליכם בכנוי על הנשים כמש"כ באות הקודם, דרק בשעת עמידתם לפני ה' היו מצווים על הפרישה, ומדאמר לו ואתה פה עמוד עמדי ממילא הוא מצווה על הפרישה כמו ישראל בשעת עמידתם לפני הר סיני כמבואר. .
(שבת פ"ז א') ואתה פה עמד עמדי. תניא, אין קורין בתורה בצבור מיושב, מנה"מ, א"ר אבהו, דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי כוטעם הדבר מבואר בירושלמי מגילה פ"ד ה"א דכשם שנתנה תורה באימה וביראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה. ואם סמיכה הוי כישיבה עיין מש"כ להלן בפ' עקב בפ' ואשב בהר (ט' ט'). .
(מגילה כ"א א') עמד עמדי. א"ר אבהו, מניין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו ע"ג קרקע, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, כביכול אף הקב"ה בעמידה כאאלא או שניהם ע"ג מיטה או שניהם ע"ג קרקע. ומפרש עוד בגמרא מימות משה ועד רבן גמליאל היו למדין תורה מעומד, משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדין מיושב. ולכאורה צ"ע ממ"ש בעירובין נ"ד ב' כיצד סדר משנה ממשה לישראל, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן שנה לו משה נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ואלעזר ישב לימין משה, הרי דבימי משה גופיה למדו בישיבה, וצ"ל דס"ל לאותה הברייתא כמסקנת רבא כאן דענינים קשים וחמורים מותר ללמוד בישיבה מפני שצריך לטרוח הרבה להבינם, ומשה היה מלמד יסודי התורה. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך